<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ר"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה ראשי שנים הן באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ר"ה למעשר בהמה, ר' אליעזר ור' שמעון אומרים באחד בתשרי. רגלים בא' בניסן הוא בט"ו בניסן הוא, אמר רב חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים, למאי הלכתא לנודר למיקם עליה בבל תאחר, דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר, ר' שמעון אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה, וכן היה ר' שמעון אומר רגלים פעמים ג', פעמים ד', פעמים ה', הא כיצד נדר לפני הפסח ג', לפני העצרת ה', לפני החג ד'. ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה וכו' וכו'.
<h2>דף יז.</h2>
לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב וכו'. הכין כתב רבינו האי גאון ז"ל, תשובה, הא דאמרי' לעולם יראה אדם עצמו כאלו מחצה זכאי ומחצה חייב לאו לענין מצות ועונות קאמר, אלא למדת מה שיש לו מן השכר ומה שיש לו מן הפורענות, אם השכר מרובה, עם הצדיקים שמשלמין להם השכר הוא נמנה, ואם הפורענות מרובה, עם הרשעים שנפרעין מהן הוא בא, ואין אנו יודעין מה הן מצות ששכרן מרובה, ומה הן העבירות שפורענותן מרובה, [ויש עבירה אחת שעומדת כנגד מצות בזמן שפורענותן מרובה] משכרן, ויש מצוה אחת שעומדת כנגד עבירות הרבה בזמן ששכרן מרובה מפורענותן, וזהו ששנינו [אבות פ"ב מ"א] הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. וכל אלו שאמרנו בזמן שמת האדם ויש עליו חובות ויש עליו זכיות ולא היתה מיתתו בתשובה, אבל אם עשה תשובה אפילו קדמו לו אלפים עבירות ונתחייב אלפים פורעניות הרי כולן נמחין בתשובה והתשובה עומדת כנגדן ונפטר מכל הפורעניות ויש לו עוד שכר, בזמן שחוזר מיראת שמים ומתחרט על העבירות שעשה, וזהו שאמרו רבותינו [קדושין מ' ע"א] רשב"י אומר אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה וכו' עד בתוהא על הראשונות.
<h2>דף כז:</h2>
היה עובר אחורי בית הכנסת וכו'. ירושלמי [פ"ג ה"ז] לא אמרן אלא עובר אבל עומד חזקה כיון. ובעינן כונת שומע ומשמיע כדאמרי' [כ"ט ע"א] איכוין ותקע לי אבל לא בעינן כונה לשם מצוה ואפילו תוקע לשד יצא.
<h2>דף כט:</h2>
נתקע ואח"כ נדון, דכל בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, דתקיעא איסורא דרבנן, שהיא חכמה ואינה מלאכה. כבר נשמעה קרן ביבנה וכו' כלומר לכך דחה אותם כי אמר אין להם מסורת בדבר זה ואני יש לי מסורת, דהואיל ותקיעת שופר מדרבנן וליתיה מדאוריתא דחיא שבת במקום מצוה, ואין משיבין בדבר עיקר שנעשה כבר.
<h2>דף לב.</h2>
ובברכה רביעית אומר בר"ה אתה בחרתנו ויעלה ויבא ומלוך והשיאנו, וחותמין ודברך אמת וקים לעד וגו' שחותמו של הב"ה אמת. ואינו צריך להזכיר כלל של ר"ח בר"ה אפילו בקרבן מוסף אע"ג דהוה סליק אדעתין דהאי אומר זכרון אחד ועולה לו לכאן ולכאן בזכרון דיעלה ויבא, אבל במפני חטאינו צריך לומר את מוספי יום ר"ח הזה ויום הזכרון הזה, והכי הוה משמע לן משום דחלוקין במוספין כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה וגו'. ואשכחן לרבינו חננאל ז"ל דכתב בפירושו הכי, איבעי להו מהו להזכיר [מוסף] של ר"ח עם מוסף של ר"ה כיון דחלוקין במוספין מדכרינן וכו', ומסקנא אומר זכרון אחד ועולה לו לכאן ולכאן. וצדקתך כהררי אל בשבת של ר"ה יש אומרים אותו ויש שאין אומרים אותו.
וכל יחיד ויחיד חייב לברך בתפלת מוסף תשע ברכות, וכך קבלנו מחכמים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו אף הם מחכמים שלפניהם כגון רבינו שמואל הלוי שקבל מן הרב ר' חנוך ז"ל וזקנים שבדורו הלכה למעשה שאין מתפללין בתפלת מוסף של ר"ה שבע ברכות אלא תשע ברכות, לא שנא יחיד ולא שנא צבור ולא שנא שליח צבור כולהון תשע ברכות, וכך היו מורין ועושין. והא דתנן [כ"ו ע"ב] שוה היובל לר"ה לתקיעות ולברכות ביוה"כ של יובל בלחוד הוא. וכן נמי הא דאמרי' ברכות ותקיעות של ר"ה ויוה"כ מעכבות זו את זו, מאי טעמא אמר רבא אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות וכו', והא יוה"כ של שנת היובל הוא, שהיו אומ' תשע ברכות עם התקיעות שלהן כדרך שעושין בר"ה.
<h2>דף לב:</h2>
כתב רבינו האיי גאון ז"ל מדאמר השני מתקיע ולא אמר תוקע מכלל דאחר תוקע ולא המתפלל.
כתב רבינו אפרים ז"ל על הא דמתעסקין בהן שילמודו ואמר ר' אלעזר אפילו בשבת, ומוקמינן לה בקטן שהגיע לחינוך דהכי איתא בערכין [ב' ע"ב], והשתא דגזור רבנן בשבת ואסרו תקיעת שופר של מצוה, זה וזה אסור. וגם כתב, שמעינן מינה דצריך להאריך בתרועה כשתי תקיעות וטעמא, יום תרועה, זכרון תרועה כתיב, [ותקיעה] מדרשא אתיא. ולדעתו כך הוא מפרש תנא דברא קא חשיב תקיעות דכולהו בבי שהן שש, כתרועות דכולהו בבי שהן שלש, אשתכח דשתי תקיעות כתרועה אחת. תנא דמתני' לא חשיב אלא דחד בבא ששתי התקיעות שהן לפניה ולאחריה כתרועה אחת. ומ"מ שיעור תרועה כשתי תקיעות, ושיעור תקיעה כחצי שלשה שברים.
<h2>דף לג:</h2>
ומברך אשר קב"ו לשמוע בקול שופר, והלכה רווחת בכל ישראל, ואל תזוזו ממנה כי לא שמענו בשתי ישיבות שיאמרו לתקוע בקול שופר אלא לשמוע בקול שופר.
אין בידו אלא אחת, אותה שתקע בראשונה, אבל השניה שהיתה כונתו להעלות לו לשתים אינה עולה לכלום דפסוקי תקיעות לתרתין לא מפסקינן [כ"ז ע"א], ומאחר שכונתו היתה להעלות לו לשתים הראש אין לו סוף והסוף אין לו ראש, והיינו דגרסי' בירושלמי [פ"ד ה"י] לא רישא אית ליה סופא ולא סופא אית ליה רישא.
<h2>דף לד.</h2>
ואסור להשיח בין תקיעות מיושב לתקיעות מעומד והשח גוערין בו ואינו צריך לחזור ולברך, כדאמרי' שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ולא דמי לתפלין שאם שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך על מצות תפלין [מנחות ל"ו ע"א], דהתם שתי מצות נינהו, אבל הכא מצוה אחת הן, צא וראה שהרי ההלל שמברכין [עובר] לעשייתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך.
<h2>דף לה.</h2>
ולישב בתענית בשני ימים טובים של ר"ה ובשבת שבין ר"ה ליוה"כ איכא מנהגא, איכא מן הגאונים שהתירו, ויש שאסרו. ורבואתא דווקני אסרו, ועוד שבעזרא [נחמי' ח'] כתיב בי"ט של ר"ה אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו'.
